כל מה שרציתי זה רק להיות מאושרת, אז למה היה זה קשה כל כך?

מהו סוד האושר הפנימי המתמשך, זה שתמיד קיים למרות נסיבות החיים?

אמרו לי שאם אמצא לי ׳עבודה מכניסה׳ אמצא לי בן זוג ויהיו לי מספר ילדים אהיה מאושרת.
הסתכלתי סביבי בתמיהה, האמנם?
לא ממש רואה את האושר המתמשך אצל המבוגרים סביבי,
אלא פה ושם ניצוצות התלויות בכל מיני מצבים חיצוניים-
החל מ- קניתי לי גלידה וכולי אושר והנאה. או
קניתי היום שמלה חדשה, נעליים חדשות...אוטו חדש, בית חדש- כולי קורנת לזמן מה.
מצאתי לי בן זוג, היה ערב חתונה מרגש- איזה אושר! ואחרי זה? ששש...על זה לא מדברים.
נולד לי ילד, נכד, איזה אושר ו...
ובתוכי מנקרת עדיין אותה דאגה, פחד, חרדה שמא ש...יקרה להם משהו,
יקרה לי. תחושה של חוסר, של פיספוס.
האם אני מאושרת? כן, לפעמים ברגעים מסוימים, באירועים מסוימים.
למה זה ככה הולך ובא? והנפילות שבינהם...אוף.

התובנה שהגיעה - הבעיה היא שהאושר שלי תלוי בגורמים חיצוניים לי.

אז מה אני עושה?

מתחילה לקחת אחריות על חיי. עכשיו. כי אני רוצה להפסיק את הטלטלת הזאת של חוסר אונים, רוצה לחיות מתוך אושר פנימי, מלאות, סיפוק מתמשך כבר עכשיו, עדיף הכי מוקדם שאפשר למרות שאולי זה לעולם לא מאוחר מידי.
יש אומרים שאפשר להבין את סוד האושר הפנימי הנצחי גם רגע לפני המות ולהוולד מחדש אחרת.
את הנושאים הכי חשובים לא למדנו בבית או בבית ספר.
לא לימדו אותנו לאהוב את עצמינו ומתוך זה לצמוח לתוך אהבת הזולת.
אמרו לנו לתת, לעשות צדקה לפני שלמדנו לאהוב, לתת ולכבד את עצמינו. זה יצר מצב של צביעות, מצב התנהגותי חברתי שלא מחובר לעצמינו אלא לאגו מטופש של ׳אני נותן, אני נדיב, ואתה?׳

איך אני יכולה להיות בנתינה אמיתית וטבעית אם לא למדתי לאהוב ולתת לעצמי?
איך אני יכולה לא לשפוט ולכבד את האחר, למרות ששונה הוא ממני אם לא למדתי לא לשפוט את עצמי ולכבד את עצמי למרות כל ׳הפישולים׳ והמעידות בחיי?
אף אחד לא אמר לי מאפוא להתחיל את חיי הבוגרים. זוכרת את המצוקה של גיל הנעורים, גיל ההתבגרות הבלבול ולא היה באמת למי לפנות כי אף אחד סביבי לא נראה לי שבאמת יודע מה נכון לעצמו אז למה שידע מה נכון לי.
אף אחד סביבי לא נראה מסופק, רגוע, מאושר בחייו.
הבנתי שקודם כל אני צריכה לחקור ולגלות את הסיבות מדוע אינני מאושרת, לגלות אולי דפוסי מחשבה מוטעים שמובילים אותי למצב פנימי לא מסופק ומאושר. ידעתי שאני זקוקה
לקחת את הזמן לגלות את עצמי, כשרונותי הטבעיים, ולא חשוב כמה זמן שזה יקח לפני שאני נשבעת למישהו, למוסד דתי שאני אהיה איתו לנצח.
מי זה שנשבע? עדיין לא מצאתי את האני הזה. מי זה שמתחייב ?

ולפני שאני מביאה ילדים, תהיתי מה יש לי לתת להם,
מבלי שגיליתי את הדרך לחיות באהבה ואושר פנימי עם עצמי?

להביא ילד ולתת לו את האומללות, המתח, החרדות שלי?
זה לא הוגן. זה לא חכם.
ואם קרה שתפסתי כל זאת מאוחר יותר, ויש לי כבר ילדים ואפילו נכדים,
טוב לדעת שזה לעולם לא ממש מאוחר.
אולי קצת עצוב ומתסכל שהעברתי כמעט חיים שלמים מבלי לדעת...
אבל מה שחשוב הוא שעכשיו אני מוכנה לקחת אחריות,
ומסתבר שהתקון הפנימי שלי משפיע מידית גם על יחסי עם הסובבים אותי,
בן זוג, חברים,ילדים, עמיתים לעבודה.
יצרתי תיקון לדורות.
סוף סוף הבחירה איך לחיות את חיי בידי. איזה אושר!
והאושר היותר גדול...לשתף את הדרכים שמצאתי במשך שנים רבות של חקירה באופן כזה שיקצר את הדרך לרבים, ויתרום לחברה בריאה ומאושרת יותר.
 
 
כל מה שרציתי זה רק להיות מאושרת, אז למה היה זה קשה כל כך?

מהו סוד האושר הפנימי המתמשך, זה שתמיד קיים למרות נסיבות החיים?

אמרו לי שאם אמצא לי ׳עבודה מכניסה׳ אמצא לי בן זוג ויהיו לי מספר ילדים אהיה מאושרת.
הסתכלתי סביבי בתמיהה, האמנם?
לא ממש רואה את האושר המתמשך אצל המבוגרים סביבי,
אלא פה ושם ניצוצות התלויות בכל מיני מצבים חיצוניים-
החל מ- קניתי לי גלידה וכולי אושר והנאה. או
קניתי היום שמלה חדשה, נעליים חדשות...אוטו חדש, בית חדש- כולי קורנת לזמן מה.
מצאתי לי בן זוג, היה ערב חתונה מרגש- איזה אושר! ואחרי זה? ששש...על זה לא מדברים.
נולד לי ילד, נכד, איזה אושר ו...
ובתוכי מנקרת עדיין אותה דאגה, פחד, חרדה שמא ש...יקרה להם משהו,
יקרה לי. תחושה של חוסר, של פיספוס.
האם אני מאושרת? כן, לפעמים ברגעים מסוימים, באירועים מסוימים.
למה זה ככה הולך ובא? והנפילות שבינהם...אוף.

התובנה שהגיעה - הבעיה היא שהאושר שלי תלוי בגורמים חיצוניים לי.

אז מה אני עושה?

מתחילה לקחת אחריות על חיי. עכשיו. כי אני רוצה להפסיק את הטלטלת הזאת של חוסר אונים, רוצה לחיות מתוך אושר פנימי, מלאות, סיפוק מתמשך כבר עכשיו, עדיף הכי מוקדם שאפשר למרות שאולי זה לעולם לא מאוחר מידי.
יש אומרים שאפשר להבין את סוד האושר הפנימי הנצחי גם רגע לפני המות ולהוולד מחדש אחרת.
את הנושאים הכי חשובים לא למדנו בבית או בבית ספר.
לא לימדו אותנו לאהוב את עצמינו ומתוך זה לצמוח לתוך אהבת הזולת.
אמרו לנו לתת, לעשות צדקה לפני שלמדנו לאהוב, לתת ולכבד את עצמינו. זה יצר מצב של צביעות, מצב התנהגותי חברתי שלא מחובר לעצמינו אלא לאגו מטופש של ׳אני נותן, אני נדיב, ואתה?׳

איך אני יכולה להיות בנתינה אמיתית וטבעית אם לא למדתי לאהוב ולתת לעצמי?
איך אני יכולה לא לשפוט ולכבד את האחר, למרות ששונה הוא ממני אם לא למדתי לא לשפוט את עצמי ולכבד את עצמי למרות כל ׳הפישולים׳ והמעידות בחיי?
אף אחד לא אמר לי מאפוא להתחיל את חיי הבוגרים. זוכרת את המצוקה של גיל הנעורים, גיל ההתבגרות הבלבול ולא היה באמת למי לפנות כי אף אחד סביבי לא נראה לי שבאמת יודע מה נכון לעצמו אז למה שידע מה נכון לי.
אף אחד סביבי לא נראה מסופק, רגוע, מאושר בחייו.
הבנתי שקודם כל אני צריכה לחקור ולגלות את הסיבות מדוע אינני מאושרת, לגלות אולי דפוסי מחשבה מוטעים שמובילים אותי למצב פנימי לא מסופק ומאושר. ידעתי שאני זקוקה
לקחת את הזמן לגלות את עצמי, כשרונותי הטבעיים, ולא חשוב כמה זמן שזה יקח לפני שאני נשבעת למישהו, למוסד דתי שאני אהיה איתו לנצח.
מי זה שנשבע? עדיין לא מצאתי את האני הזה. מי זה שמתחייב ?

ולפני שאני מביאה ילדים, תהיתי מה יש לי לתת להם,
מבלי שגיליתי את הדרך לחיות באהבה ואושר פנימי עם עצמי?

להביא ילד ולתת לו את האומללות, המתח, החרדות שלי?
זה לא הוגן. זה לא חכם.
ואם קרה שתפסתי כל זאת מאוחר יותר, ויש לי כבר ילדים ואפילו נכדים,
טוב לדעת שזה לעולם לא ממש מאוחר.
אולי קצת עצוב ומתסכל שהעברתי כמעט חיים שלמים מבלי לדעת...
אבל מה שחשוב הוא שעכשיו אני מוכנה לקחת אחריות,
ומסתבר שהתקון הפנימי שלי משפיע מידית גם על יחסי עם הסובבים אותי,
בן זוג, חברים,ילדים, עמיתים לעבודה.
יצרתי תיקון לדורות.
סוף סוף הבחירה איך לחיות את חיי בידי. איזה אושר!
והאושר היותר גדול...לשתף את הדרכים שמצאתי במשך שנים רבות של חקירה באופן כזה שיקצר את הדרך לרבים, ויתרום לחברה בריאה ומאושרת יותר.
 
הוספת תגובה

יש לך שאלה? בוא נשוחח ב-WhatsApp