אושו - החזון
 
I LEAVE YOU MY DREAM!"" (אושו)
מאת: מא-אננד סמבביה

I LEAVE YOU MY DREAM!"", כך אמר לנו אושו לפני שעזב את העולם.
משפט שנשאר פתוח באוויר, ומהדהד כדבר שעדיין מחכה למימוש...

לאחרונה, יצא לי לפגוש במפתיע מספר אנשים שחלקו איתי את העובדה, שעדיין הם מחכים להגשים את ה"חזון", החלום...
מהו החזון האינדיבידואלי והקולקטיבי שרבים מאיתנו חשים בתוכם שותפים אליו? אושו כינה אותו "האדם החדש"- "זורבה הבודהה"- האדם השלם, החי את החומרי ואת הרוחני גם יחד.
במשך שנים הוא דיבר איתנו עליו - בוקר וערב, ודבריו אף נכתבו בלמעלה מ-600 ספרים. טרם עזיבתו, אמר: I leave you my dream"", וכך, בעצם הכריז בפנינו שהוא משאיר את המשך העבודה בידינו.
"אתה יכול להיות חופשי. אבל המחיר הוא לקיחת אחריות מלאה" אמר...
דבריו מהדהדים בי עמוק ומתחברים אלי באופן אישי; לאותה ילדה קטנה שהכריזה: "יום אחד אני אמצא את האנשים שלי..." ומאז היא נמצאת בחיפוש מתמיד.
מהו אותו חלום? מי הם , מה הם "האנשים שלי"?

החיים באשרם בפּוּנה בשנות ה – 80'-70', היו התחלה מעשית ראשונה למימוש החלום, וכך גם הקומונה שבנינו באורגון בתחילת שנות ה-80 בארה"ב לאחר מכן; היא הייתה המשך של לימוד ושיעור חשוב. עניין לא פשוט הוא לחיות מתוך חופש ואהבה. עניין הדורש מכל אחד מהאינדיבידואלים לוותר על התניות רבות ולעבור דרך טרנספורמציה אישית לא קלה לאגו... טרנספורמציה שלא כולם היו מוכנים לעבור דרכה.
 
בשלב מסוים הכריז אושו: "מצאתי את האנשים שלי". משפט שיצר בתוכי הקשר מוכר מזמן ילדותי... ומאוחר יותר אמר – "רבים יגיעו לאחר שאעזוב את גופי". וכך אכן היה, ועדיין. ובינתיים, חיינו במשך השנים בקומונות קטנות וגדולות שקמו ונפלו, ותמיד מאותן סיבות בסיסיות, אלה שאני מכנה "תקיעוּת של הצא'קרה הראשונה, השנייה והשלישית".
כלומר:  1. חוסר קרקוע ויכולת להישרדות בסיסית של האינדיבידואל, 2. חוסר איזון ובגרות רגשית 3. מאבקי כוח ושליטה (אגו).

אושו הרבה לדבר על נושאים אלה. הוא שלח אותנו לקבוצות תראפיה וטיפולים אישיים, יצר בשבילנו מדיטציות דינאמיות לשחרור סימולטאני של הגוף ושל התניות רגשיות / מנטאליות ואף היה נוכח במאבקי האגו שלנו, כאשר הוא מניח לקומונה שבנינו בארה"ב ליפול, תוך כדי שהוא חושף בדבריו את מה שקורה, מצביע על השיעור שאנו עוברים, ומתפלל בשבילנו שבקומונה הבאה נהיה כבר בוגרים יותר וניתן ללב ולא לאגו לנהל את העניינים בחוכמה ואהבה.
אגב, שמחה לראות שרובינו עברנו את שעור החווה באורגון מבלי שנכנענו לשלטון הדיקטטורה ששילה, מזכירתו של אושו ניסתה לכפות עלינו.
"You Go Happy" היה המסר של אושו כשעזב את החווה וכן היה. מצאנו את עצמינו שמחים ועליזים למרות הכל, כל אחד הלך לדרכו, לאן שליבו לקח אותו. בלבנו קיווינו שבקרוב ניצור את הקומונה החדשה שלנו שוב.
אבל לצערנו, הקומונה הבאה לא נמצאה. גם לא תוך כדי המסע שעשה אושו עם מספר מחברינו סביב העולם. מדינות רבות סרבו להזמיננו, בעיקר מתוך לחץ אמריקאי. העולם לא היה מוכן... וגם אנחנו לא. חזרנו לאשרם שלנו בהודו; זה היה כמו לחזור להורים עד שנהיה מוכנים לצאת שוב מהרחם, אל השלב הבא.

ובינתיים, ב- 19 לינואר 1990 אושו עזב את עולמנו הפיסי, כשהוא משאיר לנו את החלום, את המשך הגשמת החזון. "אבא" עזב ואילץ אותנו לקחת אחריות וכיוונים עצמאיים בתוך החזון ולמצוא את מקומנו המיוחד בתוכו. (ראו פה מאמר על מקומי האישי בחזון )לאחר שהתאוששתי מכאב האובדן (וזה לא היה קל) מצאתי את עצמי עומדת על רגליי שלי ונענית להזמנה שקיבלתי, להתחיל ללמד ב"מולטיברסיטי" באשרם שבפּוּנה, שם יצרתי את "תמציות פרחי הבודהה"- 'פרחי התודעה' מפרחי המקום – המשמשות כאמצעי ושיטה להילינג, תמיכה במדיטציה, בשינוי רמת התודעה ובבגרות רוחנית של האינדיבידואל, תוך כדי חיבור לתכלית חייו והגשמתה.
 
בבסיס החזון שעליו דיבר אושו, עומדת התמוססות של מסגרות. החל ממודל התא המשפחתי, שהוא "הבסיס של כל ההתניות", כפי שהסביר לנו אושו (דבר שכבר מתרחש - ראו עלייה חדה במספר מקרי הגירושין שהולך וגדל), וממשיך בפיחות האמונה בדתות השונות ובהסרת חומות וגבולות בין מדינות, כפי שהתחיל לקרות באירופה.
 
החזון הקולקטיבי מדבר על חברה המורכבת מאינדיבידואלים בוגרים, החיים בקומונות או קהילות קטנות הפזורות ברחבי העולם, וביניהן מתקיים קשר של שיתוף וחילופין הדדיים במישורים השונים.

בנסיעותיי האחרונות בארץ ובעולם פגשתי בדרכי אינדיבידואלים רבים שעשו ועושים עבודה של טרנספורמציה אישית, הכוללת בדיקה מעמיקה עם עצמם לגבי התניות רגשיות/מנטליות המקובעות בהם מן העבר, התניות שקבלו כמובן מאליו מהוריהם, מהדת ומהחברה בה גדלו. בדיקה זאת מאפשרת להם להחליט אם התניות אלו משרתות ומועילות להם או גורמות להם סבל. מודעות זאת מזמינה יכולת לבחירה חופשית! ובגדול, גיליתי שישנה פתיחות רבה יותר לתהליכים הקשורים בהרחבת רמת המודעות האישית והקולקטיבית.
פגשתי גם אנשים רבים החיים בגפם, אנשים שכמעט ויתרו וקצת "נרדמו", ולדבריהם זה עדיף מאשר ליפול שוב לזוגיות לא בוגרת, או לחיות בקומונה שבה קיימים תדיר מאבקי כוחות של אגו. ישנם אנשים שהתפשרו על זוגיות שאינה בונה אותם ועל ילדים שלא במיוחד ביקשו, כמו גם על משרה שלא מעניינת אותם. והם מחכים שיום אחד ישתנו הדברים מאליהם...
לעיתים אני תוהה האם אנחנו מחכים לשנותינו האחרונות בבית אבות, שם נוכל לחיות יחד במין קומונה ולהתעסק באותן אהבות וקנאות ילדותיות, כי למעשה הזדקנו אבל לא הגענו לבגרות אמיתית, מאחר שזו אינה מתרחשת ללא בחירה מודעת.
 
ומהי "בגרות אמיתית"?
 
הנה מספר ציטטות מספרו של אושו "בגרות" :
 
"התבגרות כרונולוגית איננה דבר שאתה עושה, זה משהו שקורה מבחינה פיסית. כל ילד נולד, ובחלוף השנים הוא גדל. בגרות היא דבר שאתה מביא לחיים שלך – היא נובעת מערנות."
 
"בגרות פירושה קבלת האחריות להיות עצמך, יהיה המחיר אשר יהיה. לסכן הכול כדי להיות עצמך, זה פירושה של בגרות"
 
" כל חיה יכולה לגדול בשנים. כל בעל חיים עושה את זה. לגדול בהוויה, זאת זכותו היתרה של האדם. רק מעטים תובעים לעצמם את הזכות".
 
"החיים צריכים להיות חיפוש – לא שאיפה אלא חיפוש. לא רצון להיות דבר זה או אחר, נשיא מדינה או ראש ממשלה, אלא חיפוש לגלות 'מי אני?'

אותם אינדיבידואלים החיים בגפם, בייחוד בעיר הגדולה, לרוב בחרו בכך לא משום שזו הבחירה האולטימטיבית בעיניהם, אלא מאחר שלא מצאו קהילה של אינדיבידואלים בוגרים!
אמנם, יש בארץ קהילות המורכבות ממשפחות השואפות למצב של שיתוף אלטרנטיבי - בעיקר כלכלי/הישרדותי, וגם רעיוני, אולם כזה הבנוי על שרידי הקיבוץ הישן... ושוב הסכנה שיודחק מקומו של האינדבידואל והגשמת התכלית שלמענה הגיע לעולם.
המצב במקרים רבים, כשההורים לא בוגרים דיים, הוא שהילדים מנהלים את חיי המבוגרים, מצב של חוסר גבולות כריאקציה לדור הקודם שבו המבוגרים שלטו בילדיהם ביד רמה. אמנם, בתי ילדים לא קיימים עוד, אך בתי המבוגרים הפכו להיות מעין 'גני ילדים' בהם אין למבוגרים זכות לחיות את חייהם (ולהיות מסוגלים, למשל, לשוחח בנחת עם חבר מבלי שילד ייכנס להם בין הדברים, או לקחת לעצמם זמן שקט למדיטציה). נוצרו ילדים הגדלים להיות חסרי גבולות וכבוד לאחר, וזה בשל מבוגרים שאינם מכבדים את עצמם...
ובכל מקרה, לרוב לא נעים ליחידים לחיות במושב בין משפחות שכאלו והקהילות הללו גם אינן ששות לקבל אל תוכן אינדיבידואלים יחידים...
באשרם בפונה, ילדים היו מחוץ לקומונה במשך היום חוץ מהפסקת צהריים, כשמישהו שמר עליהם והעסיק אותם. זה איפשר להורים שלהם לעשות את העבודה הפנימית שלהם.
 
מאמינה שבקהילה בוגרת אפשר שתימצא דרך לשילוב מדיטציה והתפתחות אישית בחיי היום יום של כל אינדיבידואל  (גם אם הם הורים!). 
 
כן, אפשר לעשות דברים אחרת. לא חייבים לחיות מתוך פשרה, לא חייבים לחיות רק במשפחה או להיות כל הזמן לבד - אפשר ליצור קהילה/ות לאינדיבידואלים עצמאיים, בוגרים ויצירתיים שאחדות הלב (בניגוד לאגו) מהווה בעבורם נקודת מפגש ורמת התפתחות התודעה שלהם דומה. בקומונה של אינדיבידואלים מודעים יותר יכולים גם להיווצר יחסי זוגיות מסוג אחר (ראו מאמר באתרי - "תקשורת זוגית במראה של הטנטרה") ואף ילדים שגדלו עם מבוגרים בוגרים שידעו לתת להם באהבה את האיזון וההבנה של גבולות וחופש. 
בחברה בוגרת אין צורך בדת ובחוקים חברתיים חיצוניים, כל אידיבידואל ישמע להדרכה הפנימית שלו ומתוך רגישות מודעת, יהיה רגיש גם לסביבתו ואז  אפשר יהיה לשתף ואף ליצור ביחד, אפשר לחגוג את החיים כל אחד לחוד וגם ביחד.



כותבת המאמר: סמבביה אננד
עורכת המאמר: הילה שביט
 אושו - החזון
 
I LEAVE YOU MY DREAM!"" (אושו)
מאת: מא-אננד סמבביה

I LEAVE YOU MY DREAM!"", כך אמר לנו אושו לפני שעזב את העולם.
משפט שנשאר פתוח באוויר, ומהדהד כדבר שעדיין מחכה למימוש...

לאחרונה, יצא לי לפגוש במפתיע מספר אנשים שחלקו איתי את העובדה, שעדיין הם מחכים להגשים את ה"חזון", החלום...
מהו החזון האינדיבידואלי והקולקטיבי שרבים מאיתנו חשים בתוכם שותפים אליו? אושו כינה אותו "האדם החדש"- "זורבה הבודהה"- האדם השלם, החי את החומרי ואת הרוחני גם יחד.
במשך שנים הוא דיבר איתנו עליו - בוקר וערב, ודבריו אף נכתבו בלמעלה מ-600 ספרים. טרם עזיבתו, אמר: I leave you my dream"", וכך, בעצם הכריז בפנינו שהוא משאיר את המשך העבודה בידינו.
"אתה יכול להיות חופשי. אבל המחיר הוא לקיחת אחריות מלאה" אמר...
דבריו מהדהדים בי עמוק ומתחברים אלי באופן אישי; לאותה ילדה קטנה שהכריזה: "יום אחד אני אמצא את האנשים שלי..." ומאז היא נמצאת בחיפוש מתמיד.
מהו אותו חלום? מי הם , מה הם "האנשים שלי"?

החיים באשרם בפּוּנה בשנות ה – 80'-70', היו התחלה מעשית ראשונה למימוש החלום, וכך גם הקומונה שבנינו באורגון בתחילת שנות ה-80 בארה"ב לאחר מכן; היא הייתה המשך של לימוד ושיעור חשוב. עניין לא פשוט הוא לחיות מתוך חופש ואהבה. עניין הדורש מכל אחד מהאינדיבידואלים לוותר על התניות רבות ולעבור דרך טרנספורמציה אישית לא קלה לאגו... טרנספורמציה שלא כולם היו מוכנים לעבור דרכה.
 
בשלב מסוים הכריז אושו: "מצאתי את האנשים שלי". משפט שיצר בתוכי הקשר מוכר מזמן ילדותי... ומאוחר יותר אמר – "רבים יגיעו לאחר שאעזוב את גופי". וכך אכן היה, ועדיין. ובינתיים, חיינו במשך השנים בקומונות קטנות וגדולות שקמו ונפלו, ותמיד מאותן סיבות בסיסיות, אלה שאני מכנה "תקיעוּת של הצא'קרה הראשונה, השנייה והשלישית".
כלומר:  1. חוסר קרקוע ויכולת להישרדות בסיסית של האינדיבידואל, 2. חוסר איזון ובגרות רגשית 3. מאבקי כוח ושליטה (אגו).

אושו הרבה לדבר על נושאים אלה. הוא שלח אותנו לקבוצות תראפיה וטיפולים אישיים, יצר בשבילנו מדיטציות דינאמיות לשחרור סימולטאני של הגוף ושל התניות רגשיות / מנטאליות ואף היה נוכח במאבקי האגו שלנו, כאשר הוא מניח לקומונה שבנינו בארה"ב ליפול, תוך כדי שהוא חושף בדבריו את מה שקורה, מצביע על השיעור שאנו עוברים, ומתפלל בשבילנו שבקומונה הבאה נהיה כבר בוגרים יותר וניתן ללב ולא לאגו לנהל את העניינים בחוכמה ואהבה.
אגב, שמחה לראות שרובינו עברנו את שעור החווה באורגון מבלי שנכנענו לשלטון הדיקטטורה ששילה, מזכירתו של אושו ניסתה לכפות עלינו.
"You Go Happy" היה המסר של אושו כשעזב את החווה וכן היה. מצאנו את עצמינו שמחים ועליזים למרות הכל, כל אחד הלך לדרכו, לאן שליבו לקח אותו. בלבנו קיווינו שבקרוב ניצור את הקומונה החדשה שלנו שוב.
אבל לצערנו, הקומונה הבאה לא נמצאה. גם לא תוך כדי המסע שעשה אושו עם מספר מחברינו סביב העולם. מדינות רבות סרבו להזמיננו, בעיקר מתוך לחץ אמריקאי. העולם לא היה מוכן... וגם אנחנו לא. חזרנו לאשרם שלנו בהודו; זה היה כמו לחזור להורים עד שנהיה מוכנים לצאת שוב מהרחם, אל השלב הבא.

ובינתיים, ב- 19 לינואר 1990 אושו עזב את עולמנו הפיסי, כשהוא משאיר לנו את החלום, את המשך הגשמת החזון. "אבא" עזב ואילץ אותנו לקחת אחריות וכיוונים עצמאיים בתוך החזון ולמצוא את מקומנו המיוחד בתוכו. (ראו פה מאמר על מקומי האישי בחזון )לאחר שהתאוששתי מכאב האובדן (וזה לא היה קל) מצאתי את עצמי עומדת על רגליי שלי ונענית להזמנה שקיבלתי, להתחיל ללמד ב"מולטיברסיטי" באשרם שבפּוּנה, שם יצרתי את "תמציות פרחי הבודהה"- 'פרחי התודעה' מפרחי המקום – המשמשות כאמצעי ושיטה להילינג, תמיכה במדיטציה, בשינוי רמת התודעה ובבגרות רוחנית של האינדיבידואל, תוך כדי חיבור לתכלית חייו והגשמתה.
 
בבסיס החזון שעליו דיבר אושו, עומדת התמוססות של מסגרות. החל ממודל התא המשפחתי, שהוא "הבסיס של כל ההתניות", כפי שהסביר לנו אושו (דבר שכבר מתרחש - ראו עלייה חדה במספר מקרי הגירושין שהולך וגדל), וממשיך בפיחות האמונה בדתות השונות ובהסרת חומות וגבולות בין מדינות, כפי שהתחיל לקרות באירופה.
 
החזון הקולקטיבי מדבר על חברה המורכבת מאינדיבידואלים בוגרים, החיים בקומונות או קהילות קטנות הפזורות ברחבי העולם, וביניהן מתקיים קשר של שיתוף וחילופין הדדיים במישורים השונים.

בנסיעותיי האחרונות בארץ ובעולם פגשתי בדרכי אינדיבידואלים רבים שעשו ועושים עבודה של טרנספורמציה אישית, הכוללת בדיקה מעמיקה עם עצמם לגבי התניות רגשיות/מנטליות המקובעות בהם מן העבר, התניות שקבלו כמובן מאליו מהוריהם, מהדת ומהחברה בה גדלו. בדיקה זאת מאפשרת להם להחליט אם התניות אלו משרתות ומועילות להם או גורמות להם סבל. מודעות זאת מזמינה יכולת לבחירה חופשית! ובגדול, גיליתי שישנה פתיחות רבה יותר לתהליכים הקשורים בהרחבת רמת המודעות האישית והקולקטיבית.
פגשתי גם אנשים רבים החיים בגפם, אנשים שכמעט ויתרו וקצת "נרדמו", ולדבריהם זה עדיף מאשר ליפול שוב לזוגיות לא בוגרת, או לחיות בקומונה שבה קיימים תדיר מאבקי כוחות של אגו. ישנם אנשים שהתפשרו על זוגיות שאינה בונה אותם ועל ילדים שלא במיוחד ביקשו, כמו גם על משרה שלא מעניינת אותם. והם מחכים שיום אחד ישתנו הדברים מאליהם...
לעיתים אני תוהה האם אנחנו מחכים לשנותינו האחרונות בבית אבות, שם נוכל לחיות יחד במין קומונה ולהתעסק באותן אהבות וקנאות ילדותיות, כי למעשה הזדקנו אבל לא הגענו לבגרות אמיתית, מאחר שזו אינה מתרחשת ללא בחירה מודעת.
 
ומהי "בגרות אמיתית"?
 
הנה מספר ציטטות מספרו של אושו "בגרות" :
 
"התבגרות כרונולוגית איננה דבר שאתה עושה, זה משהו שקורה מבחינה פיסית. כל ילד נולד, ובחלוף השנים הוא גדל. בגרות היא דבר שאתה מביא לחיים שלך – היא נובעת מערנות."
 
"בגרות פירושה קבלת האחריות להיות עצמך, יהיה המחיר אשר יהיה. לסכן הכול כדי להיות עצמך, זה פירושה של בגרות"
 
" כל חיה יכולה לגדול בשנים. כל בעל חיים עושה את זה. לגדול בהוויה, זאת זכותו היתרה של האדם. רק מעטים תובעים לעצמם את הזכות".
 
"החיים צריכים להיות חיפוש – לא שאיפה אלא חיפוש. לא רצון להיות דבר זה או אחר, נשיא מדינה או ראש ממשלה, אלא חיפוש לגלות 'מי אני?'

אותם אינדיבידואלים החיים בגפם, בייחוד בעיר הגדולה, לרוב בחרו בכך לא משום שזו הבחירה האולטימטיבית בעיניהם, אלא מאחר שלא מצאו קהילה של אינדיבידואלים בוגרים!
אמנם, יש בארץ קהילות המורכבות ממשפחות השואפות למצב של שיתוף אלטרנטיבי - בעיקר כלכלי/הישרדותי, וגם רעיוני, אולם כזה הבנוי על שרידי הקיבוץ הישן... ושוב הסכנה שיודחק מקומו של האינדבידואל והגשמת התכלית שלמענה הגיע לעולם.
המצב במקרים רבים, כשההורים לא בוגרים דיים, הוא שהילדים מנהלים את חיי המבוגרים, מצב של חוסר גבולות כריאקציה לדור הקודם שבו המבוגרים שלטו בילדיהם ביד רמה. אמנם, בתי ילדים לא קיימים עוד, אך בתי המבוגרים הפכו להיות מעין 'גני ילדים' בהם אין למבוגרים זכות לחיות את חייהם (ולהיות מסוגלים, למשל, לשוחח בנחת עם חבר מבלי שילד ייכנס להם בין הדברים, או לקחת לעצמם זמן שקט למדיטציה). נוצרו ילדים הגדלים להיות חסרי גבולות וכבוד לאחר, וזה בשל מבוגרים שאינם מכבדים את עצמם...
ובכל מקרה, לרוב לא נעים ליחידים לחיות במושב בין משפחות שכאלו והקהילות הללו גם אינן ששות לקבל אל תוכן אינדיבידואלים יחידים...
באשרם בפונה, ילדים היו מחוץ לקומונה במשך היום חוץ מהפסקת צהריים, כשמישהו שמר עליהם והעסיק אותם. זה איפשר להורים שלהם לעשות את העבודה הפנימית שלהם.
 
מאמינה שבקהילה בוגרת אפשר שתימצא דרך לשילוב מדיטציה והתפתחות אישית בחיי היום יום של כל אינדיבידואל  (גם אם הם הורים!). 
 
כן, אפשר לעשות דברים אחרת. לא חייבים לחיות מתוך פשרה, לא חייבים לחיות רק במשפחה או להיות כל הזמן לבד - אפשר ליצור קהילה/ות לאינדיבידואלים עצמאיים, בוגרים ויצירתיים שאחדות הלב (בניגוד לאגו) מהווה בעבורם נקודת מפגש ורמת התפתחות התודעה שלהם דומה. בקומונה של אינדיבידואלים מודעים יותר יכולים גם להיווצר יחסי זוגיות מסוג אחר (ראו מאמר באתרי - "תקשורת זוגית במראה של הטנטרה") ואף ילדים שגדלו עם מבוגרים בוגרים שידעו לתת להם באהבה את האיזון וההבנה של גבולות וחופש. 
בחברה בוגרת אין צורך בדת ובחוקים חברתיים חיצוניים, כל אידיבידואל ישמע להדרכה הפנימית שלו ומתוך רגישות מודעת, יהיה רגיש גם לסביבתו ואז  אפשר יהיה לשתף ואף ליצור ביחד, אפשר לחגוג את החיים כל אחד לחוד וגם ביחד.



כותבת המאמר: סמבביה אננד
עורכת המאמר: הילה שביט
הוספת תגובה

יש לך שאלה? בוא נשוחח ב-WhatsApp