נכתב ביום העצמאות או 'יום המנגל' 2007
"ויצווו עם ישראל לשחוט חיות רבות ביום זה כי כך רצה ה' אלוהינו אלוהי הבשר והמנגל" כמה עצוב. כל כך הרבה חיות נשחטות בחגי ישראל.
חולפים להם חגי ישראל, 'מועדים לשמחה'. כן, יש מועדים מיוחדים לשמחה...ושאר הימים? יש גם שבת למנוחה, ושאר הימים? מרוץ מטורף... לקבר. לא שאני נגד שבת אבל בעד יותר רגוע גם בחיי היום יום.
אז חלפו להם גם ימי הזיכרון לשואה ולאלו שנהרגו במלחמות ישראל. מידי שנה מתוספים קורבנות נוספים, כיצד זה קורה לנו? אולי יש לשנות משהו מהותי בתפיסתנו, שייקח אותנו מעבר לגורלנו הידוע והנחרץ על ידי התיכנות היהודי שלנו שהומצא לנו על ידי אבותינו החכמים?
לפני מספר ימים קראתי סיפור של חבר על גבי האינטרנט שנשלח לאלפים מידידינו ואני תוהה אם הובנה חומרת המצב. בסיפורו סיפר לנו כיצד נעמד דום תוך כדי שינה, כשנשמעה צפירה ביום הזיכרון לשואה וכשחברתו ספרה לו בבוקר את מה שעשה, הוא פשוט לא זכר כלום. אני פשוט זועזעתי. כן, ככה עמוק נכנס בנו ההיפנוט, התיכנות הקולקטיבי! תארו לכם כמה דפוסים כאלו נמצאים בתוך כל אחד מאתנו ואנו איננו מודעים להם.
בכל מקרה, בנוגע לחגים, אל דאגה. הם יגיעו ויחזרו בדיוק באותה צורה גם בשנה הבאה, עם אותה דודה בשולחן הסדר (אולי קצת פחות שומעת, כי בינינו, כמה פעמים אפשר להקשיב לאותם דברים) ואותה הגדה ואותה תחינה לאלוהינו אבינו שבשמיים, שהצילנו בעבר מאויבינו ושיציל אותנו אף בעתיד. לא שאני נגד אלוהים - שישב לו בריא שם למעלה, אלא מה, הקונספט של אלוהים משאיר אותנו ילדותיים, הוא יעזור, ישמור, יעשה שלום עלינו, בינתיים מותר לנו לקלל ולהרע אחד לשני, ללכלך את סביבתנו (זה מה שאני שומעת ורואה יום יום מתחת לדירתי). נוצרת מין אשליה שאין צורך לקחת אחריות על חיינו ולכבד את אשר סביבנו. 'כל ישראל ערבים זה לזה' לטוב ולרע - שוב תבוא עלינו מלחמה, שוב קמים עלינו לכלותינו... למה??? מה קורה עם ילדינו, 'פרחי הטייס' שלנו, כשהם מגיעים לטיול בחו"ל מצוחצחים ומתוכנתים למהדרין? איך זה ש'הם' שם בחו"ל לא אוהבים אותנו שוב? איך זה שיצרנו שוב את היהודי-ישראלי השחצן, שהרי הוא חלק מ'עם סגולה' ומי הם בכלל?
אז מותר לי להרעיש, לירוק וללכלך... הם ואנחנו. מופרדות. הלב הכמהה לתחושה של אחדות יוצר חבורות של ישראלים המטיילים יחדיו (להבדיל מהמטיילים האינדיבידואלים מארצות אחרות), מגינים אחד על השני מפני 'ההם' וביחד, ברעש גדול מראים למקומיים מי פה בעל הבית... אלא מה , שוב לא רוצים אותנו בעולם ובבתי מלונות בתאילנד ובנפאל מוצהר 'אין כניסה לישראלים'. כיצד זה קורה? מה עשינו? למה מגרשים אותנו שוב?
מצריך אומץ לעצור לרגע כאינדיבידואל, בכדי להבין איפוא האחריות שלי, איך זה קורה לי ששוב אני קורבן לגירוש. קל מאד לומר 'הם' לא בסדר ואילו אנחנו במילא מעל לכולם, עם סגולה אנחנו, נאמר לנו על ידי אבותינו הנרדפים... תאר לך מישהו בחייך שלא מפסיק להשתחצן ומנסה להוכיח אותך ולהראות לך כמה הוא שווה יותר ממך. בכנות, (בחייאת...) מה היית מרגיש לעשות לו?
לפני שנים רבות ב-1976 ואני בת 22 שנים קמתי ונסעתי לי לאמסטרדם. מראש ידעתי שזה לא טיול שמתחיל ונגמר לאחר מספר חודשים ואז חזרה 'הביתה' ללימודים באוניברסיטה, נשואים וילדים.
יצאתי ללמוד ב'אוניברסיטה של החיים' מתוך בחירה ברורה. 'שילמתי חובותיי למדינה' ואז קמתי ונסעתי. נסעתי בכדי לחקור מי אני באמת. מה הם שורשי האמיתיים.
ישנם אנשים שחוקרים את שורשיהם דרך משפחתם, בגנים הביולוגיים שלהם ואילו אני חיפשתי את שורשי נשמתי, מעבר להורים, לחברה ולדת דרכם חונכתי. הייתי צריכה לנשום 'בחוץ', מחוץ לאנרגיה הקולקטיבית שלנו פה בארץ, שאיננה משאירה מרחב וקלילות רבה לתושביה. יצאתי בכדי לחקור את חיי ולאוורר מעלי רעיונות והתניות שרבות מהן נתגלו כאלו שאינן משרתות ואינן תומכות בחופש של נשמתי, לחיות את אשר נועדה לחיות. יצאתי מתוך הרגשה של חנק ותקופת החגים תמיד הייתה שיא הכבדות בשבילי.
באמסטרדם חייתי מחדש את שנות ההתבגרות שלי והפעם כפי שראוי לחיות אותן. ללא 'בגרויות' ועיסוק בנושאים וקריאה בספרים שלא עניינו אותי כלל. למדתי לחיות באהבה ובחופש. פגשתי אנשים מעניינים מכל העולם, התפתחתי בכוונים שונים שעניינו אותי, למדתי לדאוג לגופי - לאכול ולבשל בריא, לרקוד, מסג' הוליסטי, מדיטציה ואומנות הרפוי עם תמציות פרחי באך- כל מה שלא למדו אותי בבית הספר ומסתבר שאלו הדברים החשובים לי באמת.
משהו מזה במהדורה דהויה למדי קורה עכשיו סוף סוף בישראל כ-30 שנה אחרי! דהוי? כי במקרים רבים השינויים נעשים באופן חיצוני בלבד (קוסמטיקה של 'העידן החדש') מבלי שהנשמה השתחררה מהתניות עמוקות ומעיקות. השינוי חייב לבוא מבפנים ודורש ניתוח עמוק שאולי גם קצת כואב, כי קשה לנו להיפרד מהרגלים, אפילו כשהם רעים לנו מאד ולמרות שחיינו מרגישים כבולים וללא מעוף.
באותה תקופה בה שהיתי מספר שנים באמסטרדם, החל אושו שנקרא בזמנו בגואן שרי ראג'ניש, לפעול באופן מסתורי בתוכנו. הוא החל לאסוף את אנשיו מקרב כל אנשי העולם שרבים מהם חיו דווקא באמסטרדם או במקומות כמו לונדון או האי איביזה שבספרד... ואכן, הוא מצא אף אותי 'מבושלת', מוכנה למדי ומבלי שאוכל להבין איך זה קרה לי,
מצאתי עצמי בדרך להודו ותוך זמן קצר מתייצבת בשער האשרם בפונה.
שער גן עדן!
נהג הריקשה נעצר לפני שער עץ ענק ויפיפה, כולו מכוסה בגילופים הנותנים לו מראה מהודר ' Rajneesh Ashram', הכריז הנהג. השער היה פתוח ולמולי עמד נוכח בחור נאה וגבוה שהביט בי בעיניים מאירות ורכות. הוא היה לבוש בגלימה אדומה ארוכה, היה לו זקן ושיער ארוך ושופע. 'Welcome' - ברוכה הבאה, אמר לי, מזמין אותי להיכנס.
פסעתי מספר פסיעות פנימה אל תוך האשרם ומצאתי את עצמי מוצפת במין משב אור ואנרגיה ויטלית. זה הגיע אלי מכל הכוונים ובייחוד זה נבע מאותם אינדיבידואלים שחלפו על פני ביציאתם מתוך ה'בודהה הול' - אולם המדיטציה.
הסתחררתי לרגע ומצאתי לי אבן גדולה בקרבת מקום והתיישבתי לי. זה היה כמעט יותר ממה שיכולתי להכיל... לפתע פרצו מעיני דמעות של אושר, ליבי התרחב והרגיש כאילו עוד רגע עמד להתפוצץ. זה היה כמו לשבת בתוך בועה ענקית מחבקת ולא הייתה ברירה אלא להיכנע ולהתמוסס בתוכה...'הגעתי הביתה' שמעתי קול לוחש בתוכי. נשמתי עמוקות. איזו הקלה.
ואז הרגשתי שמישהו מזנק ומחבק אותי בהתרגשות מאחור. 'אז הגעת..?' אמרה לי חברתי מאמסטרדם, רונית שמה. אלא מה, היה לי קושי לזהות אותה למרות שלא ראיתיה רק כחודש, מכיוון שאיבדה קילוגרמים רבים ואיתם את ירכיה הכבדות וכל כולה נעשתה קלילה ומלאת חיים. כששאלתי אותה איך זה קרה, היא ענתה 'מדיטציה דינאמית' כל בוקר והציעה לי להצטרף. בינתיים הצטרפתי אליה לסיור בשבילי האשרם שמבניו שכנו בין עצים וצמחים טרופיים... אולם המדיטציה שממנו פרצה מוסיקה סופית ואנשים רוקדים באקסטאזה... חדרי התרפיה, חדר האוכל... כמה אנשים יפים, כולם בגלימות אדומות-כתומות ועיניים מאירות. מפגש עם כמה מהם ביום הראשון, אהבה וחיבוקים ושיחות דרכן גם הבנתי שקורה פה משהו מדהים.
ליום שלמחרת ציפיתי בהתרגשות גדולה. הגעתי מוקדם בבוקר לשערי האשרם, נכנסתי פנימה... ושם חכתה לי הפתעה. יום הפוך לאתמול. חיפשתי את הרגשת האושר של יום האתמול, אבל מה שהיה נוכח בתוכי והשתלט על כל חלקה טובה היה ה'מיינד'- ראשי המלא במחשבות וכול הספיקות שבעולם מלאו אותו! זה פשוט לא יכול להיות שכל כך טוב... ביחוד הציקה לי דילמה שעלתה מנבכי עברי היהודי 'הטוב'-
איך זה יכול להיות שאנשים יפים ואינטליגנטים אלו שפגשתי, הם כאלו למרות שאינם יהודים???
ברגע אחד חשך עולמי. נוצר פיצול בתוכי. אני והם. אני האמורה להיות מיוחדת 'יהודיה', והרי אנחנו הכי טובים, הכי חכמים, הכי אינטליגנטים... והם, הולנדים, גרמנים ,איטלקים... הם שונים, הם מקטגוריה אחרת. פחותים. לפתע הרגשתי לא שייכת. הרגשתי מנודה. לא הבנתי איך זה קרה, רק ידעתי שאני צריכה לעשות 'אחורה פני' ולחצות את השער חזרה החוצה.
אותו שער לגן עדן הפך להיות תוך זמן קצר
לשער הגיהינום!
מצאתי עצמי הולכת לאורך הרחוב שהוביל לאשרם אבל בכוון ההפוך. רגלי לקחו אותי לעבר הנהר שהיה לא רחוק משם. התבוננתי זמן מה במים הזורמים וחשתי בתוכי עצב עמוק. יחד עם זאת חוויתי מין אש בוערת בתוכי. הייתי בבילבול, לא מבינה מה קורה... ואז לפתע התגברה האש בתוכי וחשתי איך כל גופי נמצא בבערה...
מצאתי את עצמי מתבוננת בתופעה ואז ראיתי בתוכי צורה דמוית גרעין(בגודל של גרעין אבוקדו), כולו מלא בריריות דביקות. הוצפתי בהרגשת גועל, הרגשתי לא נקי, גרעין זה נמצא בתוכי... לפתע הגיעה התובנה, גרעין זה הוא גרעין נשמתי ועליו ריריות שבמהותן היו כל ההתניות שנדבקו בי מעברי, כל ההגיגים והרעיונות של החברה והמשפחה ממנה הגעתי וזה דבק בי עמוק, אבל זה לא שלי! ברגע שראיתי זאת הפסיקה כאחת תחושת הבעירה, גופי הרגיש תשוש אבל רגוע לחלוטין. משהו כנראה נשרף והתנקה בזמן הבעירה. ראשי היה שקט ללא מחשבה. הייתי חייבת להתיישב. את השאר ניקו וזככו דמעותיי שזלגו להן לאיטן על לחיי... לאחר זמן מה הייתי מוכנה לשוב לאשרם.
מאז 'הניתוח המטפיזי' הראשון שלי היו עוד כמה כאלו.
'מים רבים עברו מאז בנהר הגאנגס' אומרים ההודים. כיום 2007 ואני מתגוררת בישראל כבר למעלה מ-4 שנים. מסר פנימי עמוק הביא אותי הנה. זה היה חד וברור אז פשוט הגעתי. האמת היא שאני עדיין תוהה מהו הדבר שלשמו הגעתי. אומנם אני מלמדת קורסים וסדנאות רבות מאז שהגעתי, אך ההרגשה שלי היא שקיים משהו נוסף שיש לי לשתף עם חברי לדרך, דווקא בישראל. אולי בגלל שנולדתי וחייתי פה ובכל זאת דרכי לקחה אותי אל מעבר. אני עבריה.
הרבה 'גויים', תרפיסטים, קולגים שלי מפונה מגיעים לאחרונה לישראל. ממש כפי שעשיתי אני שנים רבות בנסיעותיי בעולם, ומריח לי שזה לא סופו של עניין... התרפיסטים של אושו ידועים בעולם כטובים במיוחד. בייחוד אלו שספגו מהמסטר 'ניקוי ראש' עמוק ויסודי הקשור להתניות חיצוניות שלתוכן גדלו. לא כל מי שהיה עם אושו העז להניח ראשו תחת גרזן המסטר ולהישאר עירום ותמים כביום היולדו ואז להיוולד מחדש. אלו שלא היה להם אומץ לקפוץ עד הסוף ולעשות את השינוי המהותי בחייהם, הם אלו שיש להם מה לומר כיום כנגד אושו. שוב מישהו אחר אשם. וישנם כמובן אחרים שלוקחים את דברי אושו לכוון של התמכרויות במקום לטרנספורמציה... אבל זה כבר נושא אחר שלא ארחיב בו כרגע.
כואבת ואוהבת את הקהילה שלנו בישראל. מרגישה להודות מעומק ליבי לאותם אנשים רבים התומכים בה. אלו שיצרו אתרים המסייעים לרבים ליצור קשר דרך האינטרנט או אלו שיוצרים אירועים ופסטיבלים המביאים אותנו גם להיפגש. אוהבת אתכם ומחזקת ידיכם. מתפללת ליותר ויותר אנשים שיצטרפו אלינו לתהליך של שינוי עמוק יותר של התודעה, והתחברו לאושר ושלווה פנימית.
סמבביה.